ישראל אלתר גרובייס ואהרן קליגר סופרי משפחה
כך נראית סגירת מעגל יותר משישים שנה חלפו מאז שהמעמד הזה התרחש, והנה זה שוב קורה. החסיד, ר' שלום יוסף רנד, ניצב בחדר ההמתנה של הרבי מסאדיגורה. הוא עומד נרגש ליד הגבאי, מכתיב לו את שמות כל ילדיו עם שם אימם. הגבאי רושם לו קוויטל והוא שוב עומד ומתכונן. והנה הדלת נפתחת. החסיד נכנס פנימה, אוחז ביד המושטת לשלום, נושק לה. הרבי, ברגשי הוד מכריז רק פסוק אחד, שמסכם את כל הסיפור: "חדש ימינו כקדם". יש רגעים שקשה להסביר במילים.
בכל העולם היהודי מכירים אותו בשם 'שולי רנד'. הוא סמל של בעל תשובה, מותג של יצירה יהודית-ישראלית עמוקה ואיכותית. ייתכן שהוא היוצר הראשון שפרץ את חומת ההשתקה והצליח להשחיל אל תוך המיינסטרים הישראלי שירים עם רעיונות חסידיים עמוקים. אבל רק מעטים יודעים שבמקור 'שולי' הוא בכלל 'שלום יוסף'. וש'רנד' היא משפחת אצולה חסידית שהתגוררה במשך שנים בעיירה סאדיגורה, ממש מול הקלויז המפורסם שבו התגוררו אדמור"י האצולה הרוז'ינאית, מקום שהיה חלומם של רבבות יהודים וחסידים מכל העולם. אוי, כמה נהרות של דם ודמעות זרמו מאז. כל אחד מהצדדים עבר כל כך הרבה. משפחת רנד נעקרה בסיפור מטלטל. הם עברו שואה, עבודות כפייה ורק בניסי ניסים הגיעו ארצה. גם אדמור"י בית רוז'ין שתו מכוס התרעלה. והנה יותר משישים שנה אחרי שר' שלום יוסף רנד הראשון הסתלק, יותר משישים שנה מאז שהרבי שלו ה'אביר יעקב' מסאדיגורה גם הוא התעלה לגן עדן, המפגש הזה קורה בירושלים. ר' שולי, הנכד, מגיע לרבי מסאדיגורה שליט"א. ודור רביעי ישובו. הרבה דמעות והפתעות יבואו במפגש הזה.
השורש השתיקה של סבא רבא
"אתם שמעתם בוודאי על הסבא הגדול שלכם", אומר הרבי שבקיאותו בקורות דברי ימי בית רוז'ין מן המפורסמות. רנד נרגש. יש בידו ספר זיכרון שכתב אביו המנוח (חכו עוד רגע, כשתשמעו מאיפה הרבי מכיר את אביו של שולי) "האמת" הוא אומר, "אני לא יודע הרבה, רק את מה ששמעתי מאבא". שולי רנד נקרא על שם סבא רבא שלו ר' שלום יוסף ז"ל, שהוא עצמו נקרא כך על שמו של האדמו"ר הראון לבית סאדיגורה, בנו הבכור של מלך ישראל מרוז'ין זיע"א. לרבי מרוז'ין היו הרבה בנים. הבכור, שלמעשה המשיך את דרכו, היה ר' שלום'ניו (כפי שקראו לו חסידיו בחיבה) והוא כיהן באדמו"רותו כעשרה חדשים בלבד. ואז, בפתע פתאום, גם הוא הסתלק לבית עולמו. המלוכה עברה לאחיו רבי אברהם יעקב, האדמו"ר הזקן מסאדיגורה, ובניו ממשיכי דרכו. "סבא שלי", מספר רנד, "הולד וגדל בעיר סאדיגורה. הוא התחנך בחצר הרבי. הוא היה חברו האישי של הרה"ק בעל ה'אביר יעקב' מסאדיגורה, שבסוף ימיו התגורר בתל אביב". הרבי מסאדיגורה מבקש מהגבאי להביא לרגע ספר מהארון. זהו ספר תולדותיו של הרבי ה'אביר יעקב' מסאדיגורה.
הרבי מראה לשולי הערה אחת שמופיעה בספר ומבקש ממנו לקרוא. רנד מתחיל לקרוא, משתנק מהתרגשות: מופיעה שם עדות אישית של ה'אביר יעקב' שסיפר כי אביו הקדוש (ה'אור ישראל' מסאדיגורה) הורה לו בתוקף שלא להתחבר עם אף אחד מהבחורים רק עם הרה"ח ר' שלום יוסף ראנד שהיה מבוגר ממנו בהרבה. "ר' שלום ראנד היה יליד סאדיגורה, ודירת הוריו הייתה מול מקום מגוריו של הרה"ק רבי דוב מליעווא בעת שהתגורר בסאדיגורה. הוא היה יהודי חסידי מיוחד, דבוק בכל ליבו ברבותיו הקדושים. בכל שנה סיים ש"ס ומספר פעמים שישה סדרי משנה". "ידעת את זה?" שואל הרבי את רנד הנרגש. "הסבא שלך לא למד דף היומי. הוא למד שבעה דפים יומיים, כל יום". ושולי רנד ממשיך לקרוא: "כמעט שלא שמעו ממנו סיפורים מהעבר, שכן שתיקתו הייתה מעט מוחלטת". "את זה", הוא אומר, "ידעתי. ידעתי שהוא היה 'שותק' מופלא". כל זה היה בילדותו של הסבא. אחרי החתונה הוא נאלץ לעזוב את סאדיגורה ולעבור להתגורר ליד חותנו, ר' חיים אייזנטל, בעיר בארבורה שברומניה. שם פתח חנות המיועדת לצורכי הכפריים והתפרנס ממנה בכבוד רב, כדרכם של יהודים כפריים רבים באזור הזה ובזמן ההוא. העובדה שהסבא הצדיק היה מסיים ש"ס פעם בשנה לא מנעה ממנו להתפרנס. הוא היה כל חייו אדם מבוסס שהעניק צדקה בסתר בלא תופים ומחולות. "אחרי שחזרתי בתשובה", מספר שולי רנד לרבי, "בשלב ראשון עזבתי את הכל. התחלתי לשבת וללמוד לאורך כל היום. באחד הימים הגיעו מים עד נפש. לא היה לי איך לשלם את כר הדירה. בלית ברירה הרמתי טלפון להורים שלי, ביקשתי עזרה. אמא עליה השלום כמובן נעתרה לעזור לי, אבל לעולם לא אשכח את מה שהיא הוסיפה. 'היו לך סבים גדולים, אנשים צדיקים. כולם למדו והתפללו, אף אחד מהם לא התפרנס מצדקה. כולם הסתדרו'. אני זוכר את המשפט הזה משום שהוא גרם לי לעשות שינוי גדול בחיים". תקופה קצרה לפני פטירתו הוציא אביו של שולי, ר' יעקב רנד ע"ה, ספר זיכרון שבו תיעד את שורשי המשפחה. אל המפגש המרגש עם הרבי הביא עמו בנו, שולי, את הספר. יש בו קטעים מאלפים על התנהגותו של הסבא החסיד. "סבא היה נכנס לבית המדרש בערב יום הכיפורים לפני תפילת כל נדרי כדי להגיד 'תפילה זכה' כמנהג גובראין יהודאין מדורות רבים, ולא היה מש ממקומו עד למחרת היום לאחר תפילת נעילה. את היום הקדוש הוא היה מעביר בעומדו על רגליו כמעט ללא הפסקה, וכל זמנו היה קודש ללימוד ולתפילה ותחנונים לפני בורא עולם". והנה עוד קטע, שקשור לשתיקה המפורסמת של הסבא: "סבא היה נזהר במיוחד מלשון הרע ורכילות". שאלתם את עצמיכם מאיפה מגיעים השורשים המוזיקליים של שולי רנד? ובכן, הסבא אומנם שתק, אבל כשזה הגיע לניגונים, הוא היה כמעיין המתגבר.
הניגון קולו של אבא בוקע
"ר' שולם יוסף", פונה הרבי מסאדיגורה אל רנד, "אתם אולי זוכרים משהו מניגוני בית רוז'ין שהיו מנגנים אצלכם במשפחה?" רנד זוכר משהו. הוא גם מצביע על קטע בספר שבו אבא שלו המנוח כותב על היכולות המוזיקליות של הסבא (אם אתם מקישים משהו על הנכד, זה על אחריותכם בלבד): "סבא (ר' שלום יוסף הראשון) גם היה נחשב למנגן גדול ומבין בחזנות. אבא (הרב לייבוש רנד) סיפר לי שהסבא היה בעל תפילה מצוין, אם כי קול הבס שלו היה גם כבד במקצת, היינו הוא התקשה לעשות 'קולורטורות' (סלסולים). "הוא אהב לקרוא תווים ולשיר על פיהם את יצירותיהם של זיידל ראבנער, זולצער, לבנדובסקי, שור, או של פיניע חזן ואחרים". ואז קורה משהו שאיש לא ציפה. אחד מהנוכחים במפגש הוא החוקר ר' דוד מרגליות, חסיד סאדיגורה נלהב שהקים את מכון 'מאגרים'. מרגליות מבקש רשות להשמיע הקלטה ישנה שיש באוצרותיו. הרבי מאשר בחיוך ובחל החדר מתחיל להדהד קולו של יהודי ישיש שר 'אתה בחרתנו' עתיק ונוגה מבית סאדיגורה. חולפת שנייה ושולי רנד מזנק מהמקום בהתרגשות. הוא מכיר היטב את הקול הזה, זהו קולו של אביו המנוח, פרופסור יעקב פנחס רנד ע"ה, שנפטר לפני כתשע שנים. "מאיפה זה?" שואל רנד בהלם. מסתבר שלפני כ-17 שנים יצא מרגליות בשליחות האדמו"ר ה'עקבי אבירים' למסע מחקרי שבו הגיע אל רנד האב וביקש ממנו לשיר מניגוני בית סאדיגורה. עכשיו המעגל נסגר, כאן בחדרו של הרבי. הקול קול יעקב רנד, ודולי מצטרף בהתרגשות ניכרת אל המנגינה העתיקה. הרבי, ידו מונחת על המצח בתנועה רוז'ינאית אצילית, מצטרף גם הוא אל השירה ולדקות ארוכות הצלילים הסדיגוראיים נשפכים בחדר. "אהבת אותנו", שר אבא; "ורצית בנו", מצטרף הבן; "ורוממתנו", מכריז הרבי. השירה מסתיימת. יש עוד הרבה ניגונים שעברו במסורת בית רנד, כמו' מנוחה ושמחה', ונכסי צאן ברזל נוספים המושרים עד היום בחצר הקודש. הניגונים הללו מחפים על פרק שלם ומטלטל בהיסטוריה המשפחתית והיהודית. הפרק של השואה. כל אחד מהצדדים עבר את הימים הנוראים הללו בדרכו. מכל הסיפורים זוכר רנד את הסיפור המפורסם על הרבי, ה'אביר יעקב'. אותו קדוש עליון היה בעיר וינה האוסטרית כאשר הנאצים הארורים נכנסו אליה וסיפרו אותה. אחד הצעדים הראשונים של אותם מלאכי חבלה היה לבזות את הרבנים והצדיקים. יצאה הוראה שחייבה את כל רבני העיר ונכבדיה לקחת מטאטאים בידיהם ולנקות את רחובות וינה. מלך ישראל מרוז'ין צעד עם מטאטא בידו, ומסביבו עדר של שקצים שמתגרים בו. באותו מעמד הבטיח הרבי שאם יעלה בידו להינצל ולעלות לארץ ישראל, הוא יטאטא את רחובותיה. ואכן כך היה. ברגע האחרון ממש, הצליח הרבי לעלות לתל אביב ותקופה ארוכה היה מקפיד לטאטא קטע מהמדרכה שסמוכה לביתו מדי בוקר. בקצה השני של אירופה חוותה משפחת רנד את זוועות המלחמה בדרכה שלה. סבא התייסר במחנה עבודה, סביבו נפלו רבבות אבל הוא הצליח בחסדי שמיים לשרוד עם רוב המשפחה. לאחר כשנתיים מסיום המלחמה הוא זכה לעלות לארץ ישראל אשר הייתה תמיד משאת נפשו, אם כי הוא לא הגדיר את עצמו ציוני. הוא ובניו השתקעו בשיכון הפועל המזרחי בפרדס חנה. "בחדרו הקט בפרדס חנה המשיך לשבת על התורה ועל העבודה בשקידה עצומה ומתוך משמעת פנימית בלתי רגילה. הוא למד בער 18-20 שעות ביממה ולפי תוכנית לימודים שקבע לעצמו. בצורה זאת סיים עשרות פעמים את הש"ס ומאות פעמים שישה סדרי משנה, בתוספת 'חוק לישראל', פרקי 'זוהר' ועוד. ידוע לי", כותב נכדו, יעקב, "שבשנותיו האחרונות נהג ללמוד ח"י פרקי משניות כל יום וכך היה מסיים שישה סדרי משנה כמעט מדי חודש". גם שם, יושב לבדו בחדרו, לומד ושותק, לא שכח הסבא את ניגוני ומנהגי סאדיגורה. "מנהג אחד שראיתי אצל סבא ז"ל", מעיד אבא של שולי, "על פי מסורת רוז'ינאית. כאשר אומרים בקידוש לבנה את הפסוק 'כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו לנגוע בי כל אויבי לרעה', מוסיפים: 'ולא יהיה לי כאב שינים וראש'. זוהי סגולה עתיקת יומין. סבא ז"ל פעם לימד אותי את הסגולה הזאת ואני ממשיך במסורת זאת עד היום הזה. ברוך השם, עד כה זה עוזר לא רע".
הפרדה הסוד העצום מתגלה
הקטע שגורם לשולי להשתנק שוב בבכי קשור לפטירתו של הסבא בז' במנחם אב תשכ"א (1961). הוא מבקש רשות לקרוא בפני הרבי סיפור מעניין ביותר שאבא שלו כתב בספרו. "סבא (ר' שלום יוטף) נהג לנסוע מדי פעם לרבי מסאדיגורה, ר' אברהם יעקב השני זצ"ל, שהתגורר בתל אביב (הוא הרה"ק ה'אביר יעקב' זיע"א). בצעירותם, הם למדו יחד באותו חיידר בסאדיגורה והיו ידידים בלב ונפש. סבא היה נחשב לחסיד גדול של סאדיגורה, אולם בשנות חייו האחרונות הנסיעה לתל אביב הייתה קשה עליו, כך שהוא לא ראה את הרבי מספר שנים. "בה' לחודש טבת תשכ"א ניצחו אראלים את המצוקים והאביר יעקב מסאדיגורה זצ"ל, נסתלק ועלה לגנזי מרומים". משפחת רנד ידעה שממש לא מומלץ לספר לאביהם הישי את הבשורה המרה על פטירת הרבי. מי שקיבל את החלטה היה בנו של רבי שלום יוסף סבו של שולי, רבי לייבוש רנד זצ"ל, שגם הוא היה חסיד סאדיגורה נלהב, ואף הוא מקרוב מאוד לרבי ה'אביר יעקב' זצ"ל. הבן השתתף כמובן בלוויה, והוא נבחר להיות במניין היהודים שטיפלו בטהרה של הרבי. מתוך החלטה מושכלת הוא בחר שלא לעדכן את אביו בפטירה. "במשך חצי שנה, מטבת, הוא חשב שהוא מצליח להסתיר את העובדה. זה היה מבצע לא פשוט: 'כל בדל עיתון שהיה כתוב עליו משהו בעניין פטירת הרבי, הוצא מהבית. וכל שאר בני המשפחה קיבלו הנחיות שלא לספר לסבא מילה וחצי מילה על המאורע. "אבל בחול המועד פסח של אותה שנה, בא הדוד שמעון לבקר את סבא. להפתעתו, סבא קרא לו לחדרו הקטן, ואמר לו: 'שמעון, דער רבי איז נישט דא' (=שמעוון הרבי 'איננו'). שמעון ניסה להעמיד פנים ולשאול: 'איך אתה יודע?' סבא הישב לו: 'פשוט מאוד. כל שנה ושנה לייביש (-בנו, שהיה כאמור סבו של שולי) נוסע לרבי לשבת פרשת שקלים. השנה הואא לא נסע. זה חשוד בעיניי. אני גוזר אפוא עליך בגזרת אב שתספר לי את כל האמת. לא היצתה לשמעון כל ברירה והוא סיפר לו את האמת על הסתלקותו של הרבי זצ"ל". זה הקטע ששולי בקושי מסוגל להוציא מפיו, מרוב צמרמורת: "סבא ז"ל היה נסער כולו מהבשורה המרה, ולאחר רגעים הפטיר: 'אויב אזוי, האב איך אויך נישט מער וואס צו טוהן דא" (-אם ככה, גם לי אין יותר מה לעשות כאן)". הרבי מסאדיגורה מקשיב לסיפור, גם הוא נרגש: "זו הייתה התקשרות של חסידים פעם, נפש בנפש רוח-ברוח". ואכן, בי"ז אב של אותה שנה (תשכ"א) הסבא השיב את נשמתו הטהורה והזכה לבוראו, במיתת נשיקה בלי להיות חולה כלל. "ביום פטירתו קרא הסבא לבנו, ר' לייבוש, ואמר לו שהוא לא מרגיש בטוב. "אבא קרא מייד לרופא המשפחה (ד"ר נרסון) והוא בא מייד, בדק את סבא ונתן לו זריקה כלשהי. הסבא הרגיש קצת יותר טוב, אך לאחר כשעה שוב התאונן שהוא לא מרגיש בטוב. שוב קראו לרופא שנתן לו זריקה שנייה. לאחר כחצי שעה הוא הוציא את שעונו, והסתכל בו והפטיר: 'איך האב מורא עסו ועט שוין גארנישט העלפען (אני חושש שכבר לא יעזור לי שום דבר)'. כאשר אבא שאל אותו למה הוא חושב ככה, הוא השיב: 'חמש דקות אחרי הזריקה הראשונה הרגשתי יותר טוב. עברו כבר יותר מעשרים דקות מהזריקה השנייה ואני לא מרגיש שום הטבה'. "ואכן, תוך זמן קצר, השיב הסבא את נשמתו הטהורה לבוראו, בשנת השמונים ותשע לחייו כשדעתו צלולה. הוא זכה והובא למנוחות בבית החיים בפרדס חנה". מי שזוכר את מסע הלוויה של סבא הוא הגבאי של הרבי מסאדיגורה, הרה"ח ר' אלטר יוסף היזרעאלי, שזכה לשמש ארבעה דורות לבית אדמור"י סאדיגורה. "אני זוכר שהגיעה הידיעה על פטירתו של סבכם, בפרדס חנה", הוא משחזר. "אני הייתי אז גבאו של האדמו"ר ה'כנסת מרדכי' מסאדיגורה והוא ביקש לנסוע להשתתף. כולם המתינו עד שהרבי הגיע".
הבקשה שבני היקר יחזור למוטב לא רק סבא רבא ר' שלום יוסף רנד היה בעל תפילה נפלא, אלא גם בנו ר' לייבוש רנד. כך מתאר בנו, אביו של שולי: "לאבא ז"ל היה קול יפה, בעל צליל עדין ורך. לבית הכנסת בכפר הייתה תהודה (אקוסטיקה) בלתי רגילה, ואפשר היה לשמוע אפילו את ה'קאפף שטימע' (מונח מתחום החזנות המתאר שירה גבוהה בקול 'פלסט') העדין ביותר. "תפילותיו של אבא ז"ל היו בדרך כלל ארוכות, אך הקהל אהב אותן מאוד. בכלל, היתה אצלנו תרבות של בית כנסת שהתבטאה, בין השאר, בכך שהקהל היה מצפה לנגינה היפה וככל שהתפילה נמשכה יותר זמן, כן ציינו אותה יותר לשבח. כמובן, אם עמדה במבחן ה'מבינים' שהיו רבים בקהילתנו". והנה עוד סיפור ששולי רנד, הנכד והנין, מראה לרבי: "ר' לייבוש ז"ל היה יורד לפני התיבה לתפילות המוספים אצל ה'אביר יעקב'. בתפילת מוסף של יום הכיפורים ישנו פיוט הבנוי על הפזמון החוזר הבא: "עוד בו נשמתו יקוו תשובת יציר אדמתו, להחיותו – להיטיב אחריתו". "סבא ר' לייבוש נהג לשיר את הפיוט הזה פסוק בפסוק, ברגש רב ומתוך הלב. בשנה האחרונה לחיי הרבי, שנת תשכ"א, הוא התפלל מוסף אצל הרבי. במוצאי יום הכיפורים קרא לו הרבי לחדרו (כידוע אדמור"י בית רוז'ין נהגו להתפלל בחדר נפרד צמוד לבית הכנסת), ואמר לו: "לייביש, איך וויל דו זאלסט מיר זינגען נאך אמאל 'עוד בו נשמתו' (אני רוצה שתשיר לי עוד פעם 'עוד בו נשמתו')'. "אולי הרבי הרגיש שסופו קרב והוא רצה לקחת איתו את תפילתו המיוחדת של סבא ר' לייבוש ז"ל". וכאן, אנחנו מגיעים לפרק הבא בשושלת בית משפחת רנד. הדור השלישי, ר' יעקב רנד ע"ה, אביו של שולי. "אני זוכר היטב את אביכם", מספר הרבי. "הוא היה מגיע אל זקני, האדמו"ר בעל ה'עקבי אבירים', והוא היה מזכיר אותך". בשלב זה שוב עיניו של שולי מצטעפות בדמעות. הסיפור הבא הוא סיפור החיים שלו עצמו. אבל הרבי מבקש ממנו לעצור לרגע. הגבאי מגיש לשולחן את הספר 'משיבת נפש' – אמרי קודש ואמרות טהורות שנשמעו מפי הרבי שליט"א בשבתות ובמועדים. עכשיו הרבי מבקש לקרוא קטע מתוך דברי התורה בפרשת תולדות. באותה פרשה מתוארים יחסיהם של שני האחים, יעקב ועשיו. "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו", והשאלה זועקת: איך אפשר להבין את זה? מדוע יצחק אבינו בחר לאהוב דווקא את בנו הפחות?! הרבי מסאדיגורה תירץ את הדבר לפי סיפור שהוא ראה במו עיניו, סיפור ששולי רנד שומע אותו בעיניים דומעות. הוא מכיר את הסיפור הזה היטב: "זוכר אני", כותב הרבי, "אשר פעם אחת בא איש אחד לפני זקני (ה'עקבי אבירים') זיע"א, והתאונן בבכי על אחד מדניו אשר לא עלינו ירד מדרך הישר והטוב, וביקש ברכה ועצה ותושייה איך להתנהג במצב זה. שאל אותו זקני זיע"א: 'האם הוא אוהב את בניו?' ענה הלה: 'בוודאי שהוא אוהב את בניו ומשפחתו'. ואמר לו זקני זיע"א: 'תראה לאהוב את הבן הנ"ל שירד מדרך הטוב יותר מכל שאר הבנים', וכן הווה". הרבי נועץ מבט טהור ברנד. עיניים נפגשות בעיניים, לשניהם ברור מיהו אותו יהודי, ר' יעקב רנד ע"ה, ועל איזה בן הוא ביקש. אך הרבי ממשיך לקרוא את הקטע המסיים: "ואני מכיר את פלוני, אשר ברוך השם חזר לדרך הטוב והוא כהיום שומר תורה ומצוות". הרבי נועץ מבט ברנד כשואל: "זה נכון?! אתה 'שומר תורה ומצוות'?!" שולי רנד בקושי מצליח להשיב, עיניו מדברות במקומו.
ההבטחה לאהוב אותו יותר מכולם
הסיפור של שולי הנין מפורסם למדי. הוא היה נער צעיר, כשאר במשפחתם אירע אסון. אחיו הילד נפטר פתאום. שולי נותר מבולבל. "שאלתי את השאלה המפורסמת: למה?! ומה שהסבירו לי היה שאח שלי היה ילד טוב ובשמיים לוקחים רק את הטובים". על התשובה הזו, הוא אומר בעצב, חגגו כבר עשרות פסיכולוגים. בדיעבד זו הייתה טעות. "זה היה תיווך לא טוב של הסיטואציה". שולי הילד, שרצה לחיות, קיבל החלטה שהוא לא יהיה טוב. הוא עזב את הדרך והתמסר כל כולו ועולם האומנות. "בניגוד לרוב אלו שעוזבים את הדרך", הוא אומר, "אני יכול ומר שדווקא הייתה לי הצלחה מופתית. פשוט היה לי טוב. הצלחתי, היה לי כסף וגם היה לי סיפוק ומשמעות. בעצם היו לי כל הכלים והסיבות לא לחזור, להישאר שם. רוב חבריי לדרך שהיה להם טוב – לא חזרו. "כשאני מביט למפרע על מה שקרה, אני ממש חושב שהעצה של הרבי מסאדיגורה לאבא לאהוב אותי יותר מכל הבנים היא זו שבסוף סחבה אותי בחשרה. ככל שאני מתבונן בזה לאורך השנים, נראה לי שזה הסוד. "יש בגמרא שני דימויים של פרישה. דימוי אחד הוא שערה שיוצאת מכוס חלב. זו יציאה מהירה וחלקה, בלי הרבה כאב. לעומת זאת יש יציאה מסובכת, יציאה שמחלצים חבל מתוך דופן, זה כואב ושורט. "ככל שהניסיון שלי מלמד, הרי שהתפקיד של ההורים הוא להתאפק ולא לגרום לקרע. מי שלא מרגיש שהוא קרע משהו ביציאתו, עוד יכול לחזור. אני רואה את זה אצל בני עדות המזרח. שם, בדרך כלל, מקובל שלא להסתכסך עם ילד שירד מהדרך ושם האחוזים של אלו שחוזרים בסוף גבוהים במיוחד". הוא עצמו, מדגיש רנד, מוצא את תיקון נשמתו דווקא בתורת ברסלב "התורות האלו מדברות אל נשמתי. אני זקוק לתורות שעושים מהן תפילות. את זה אני מוצא בברסלב, אבל אני זוכר גם זכות אבות של בית הוריי". הרבי מסאדיגורה מאזין לדברים. הם כתובים בהמשך דבריו. לדעתו, הדרך הזו נסללה לנו מיצחק אבינו. הוא אהב את עשיו משום שהוא הבין שהאהבה הזו תגרום לו לשוב לצור מחצבתו. "וכל זה הוא לימוד גדול לנו בדרכי החינוך", כותב הרבי, "איך שצריכים להרבות האהבה לבניו, ועל ידי זה יהיו מתנהגים בדרך הטוב במסורת אבות... וללד בא זה, אשר ממנו יראו וכן יעשו, שאפילו כאשר רואה אדם לפעמים שהבן אינו הולך בדרך הישרה, מכל מקום על ידי אהבה יתר יפעל שיחזור בנו למוטב". הרבי עוצם את עיניו, לרגע נראה שהוא מסב עכשיו בבית המדרש בשעת רעווא דרעווין והוא אומר שמוע'ס רוז'ינאי. "בדור שלנו", הרבי אומר, "יש כל כך הרבה נשמות טועות, אידישע קינדער, ילדים יהודים, שהולכים לאיבוד. הניסיונות כל כך עצומים. ברגע קטן, במכשיר קטן, אפשר לאבד את הכל רחמנא ליצלן. "ובכלל, מאז שמחת תורה תשפ"ד, כלל ישראל כולו – צאן קדשים – נתון למכה ולמשיסה. ואנו אומרים כלפי מעלה, שגם הקדוש ברוך הוא כביכול צריך לנהוג עימנו באותה מידה, לאהוב את בניו בכל תנאי ובכל מצב. "אנחנו הולכים עוד מעט, בליל הסדר, לברך את הקב"ה ולומר 'גאל ישראל'. והשאלה נשאלת: 'וכי איך אפשר לומר 'גאל ישראל' בלשון עבר והרי אנחנו עדיין לא נגאלנו, אנחנו בעומק הגלות? כשאני חושב על זה", אומר הרבי, "נראה לי שאפשר ליישב את הדבר לפי אמרה מפורסמת שאמר פעם הסניגור הגדול רבי לוי יצחק מבריטשוב זיע"א. "הוא תיאר ילד פיקח שרואה את אביו אוחז בידו פרי מאכל. הילד מאוד משתוקק אל הפרי, אך האבא ממאן לתת לו אותו. מה עושה הילד? הוא זועק 'ברוך אתה השם... בורא פרי העץ'. עכשיו יש לאבא שתי אפשרויות: או שהילד שלו יעבור על ברכה לבטלה או שהוא ימסור לו את הפרי. אבא הגון יעדיף לתת לבנו את הפרי. "כך, אמר הרבי מברדיטשוב, אנו עושים לקב"ה בכל יום הכיפורים: אנו מכריזים: ברוך אתה השם מלך מוחל וסולח לעוונותינו'. עכשיו יש לקב"ה – אבינו רועינו – אפשרות אחת כדי לגרום לנו לא לחטוא בברכה לבטלה: הוא חייב לסלוח לנו. "זה בדיוק מה שאנו עושים בליל הסדר. אנו מכריזים 'גאל ישראל' ואבא שבשמיים לא ייתן לנו לחטוא בברכה לבטלה והוא ימהר לגאלנו במהרה בימינו". כולנו מתברכים ויוצאים מחדרו של הרבי. עכשיו מגיע תור היחידות. נינו של ר' שלום יוסף רנד, מסתגר לבד בחדרו של הרבי, חוזר אל מורשת אבותיו הקדושים.
